פסק-דין בתיק ב"ל 34574-10-11

השאלה המשפטית הדרושה הכרעה במסגרת ההליך הנוכחי הינה מהי ההכנסה המהווה בסיס לחישוב גמלת "שמירת הריון" ו"דמי הלידה" להם היתה זכאית התובעת בגין הריון שנסתיים בלידה ביום 10.6.08.

העובדות אינן במחלוקת והן כדלקמן:

1.                  התובעת הינה עובדת עצמאית בתחום הכתיבה והעיתונות.

2.                  החל מיום 29.4.08 אושרה לתובעת גמלה לשמירת הריון, עד למועד הלידה ביום 10.6.08, בסך כולל של 10,668 ש"ח  (החלטת הנתבע מיום 19.8.08).

3.                  לאחר הלידה הגישה התובעת תביעה לדמי לידה וזו אושרה לה לתקופה שמיום 11.6.08 ועד ליום 7.10.08, על בסיס הכנסה של 10,590 ש"ח לחודש בחודשים 3/08 עד 5/08 (החלטת הנתבע מיום 10.7.08).

4.                  ביום 1.2.10 הודיע הנתבע לתובעת כי בעקבות שומה ממס הכנסה נערך חישוב מחדש של זכאותה לשמירת הריון על בסיס הכנסה של 4,014 ש"ח לחודש בחודשים 3/08-5/08, ולפיכך כי לתובעת נוצר חוב בסך 27,547 ש"ח.

           (יש לציין כי כפי שהובהר במסגרת ההליך, החוב מתייחס הן לשמירת הריון והן                 לדמי הלידה ששולמו לתובעת).

5.                  כנגד החלטה זו וביום 25.10.11 קרי, למעלה משנה וחצי לאחר מתן החלטת הנתבע, הוגשה התביעה הנוכחית.

התובעת טוענת כי בהתאם לתקנה 2(א) ו-2(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (אמהות), תשי"ד- 1954 (להלן: "תקנות האמהות"), יש לחשב את שכרה הרגיל בהתאם ל"הכנסותיה הממשיות" ברבע השנה שקדמה להפסקת עבודתה בשל ההריון, ולא עפ"י שומה שנתית. זאת ועוד, אפילו תקנות האמהות אינן חלות במקרה דנן, הרי ששימוש בשומת מס הכנסה בחישוב הכנסת עובדת עצמאית הינו שגוי במקרה בו תקופת דמי הלידה הסתיימה לפני תום השנה, שכן החישוב בשיטה זו נותן משקל לירידה בהכנסות בתקופה שלאחר תום תקופת דמי הלידה, ובכך מעוות את מימוש תכלית החוק. בפועל, הכנסותיה הממשיות של התובעת ברבעון שקדם ליציאתה לשמירת הריון (חודשים 1-3/2008) עמדו על סך 29,799 ש"ח. לאור כל האמור נטען, כי יש להשיב לתובעת סכום כולל של 31,962 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית.

ב"כ הנתבע טוענת לעומת זאת, כי ראשית דין התביעה להדחות על הסף בשל התיישנות, שכן החלטת הנתבע ניתנה ביום 1.2.10 בעוד שהתביעה לבית הדין הוגשה בחלוף 19 חודשים ממועד מתן ההחלטה.

לגופו של עניין נטען, כי לתובעת השתלמו גמלאות על בסיס הכנסה חודשי של 10,590 ש"ח זאת בהתייחס לחודשים 3-5/2008 ועל פי הצהרתה ודיווחיה לעניין הכנסותיה כפי שדיווחה לנתבע באותה תקופה. יש לציין כי בתחילת שנת 2008 נקבעו המקדמות לאותה שנה על בסיס הצהרת התובעת על הכנסתה לחודש כעצמאית בשנת 2007, בסך של 3,626 ש"ח. בחודש 4/08 אף ביקשה התובעת להגדיל את המקדמות על פי הכנסה חודשית של 11,000 ש"ח. עם זאת, רק ביום 26.1.2010 התקבלה שומת 2008 באופן שהכנסותיה כעצמאית הסתכמו בסך של 29,080 ש"ח. התובעת היתה בשמירת הריון ולאחר מכן בחופשת לידה מ- 5/08 ועד 9/08, ועל כן נקבע בסיס החישוב לדמי הביטוח בחלוקה לשבעה (7) חודשי עבודה בהם עבדה בשנת 2008 (ינואר עד אפריל (כולל) ומאוקטובר עד סוף שנת 2008), שכן ההכנסה השנתית נקבעת על פי ההכנסות בהם עבד המבוטח. לאור כל האמור, טוענת ב"כ הנתבע, כי הנתבע פעל נכון בחישוב הגמלאות להן היתה זכאית התובעת.

דיון והכרעה:

התיישנות-

תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל- 1969 

קובעת:

            "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה

             לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה

            לתובע ...".

בפסיקתו העקבית של בית הדין הארצי נקבע, כי בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד הגשת תובענה ועל כן קם מחסום ההתיישנות בפני תובע שלא הגיש תביעתו במועד (ראה: דב"ע ט/170-0 אוריאל פרת- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132; עב"ל 681/08 אבו רמוז סמיר נ' המוסד). כמו כן נפסק, כי בכך שלא הודע למבוטח על האפשרות הנתונה בידו להגיש תביעה לבית הדין, אין כדי להוות טעם להארכת המועד להגשת התביעה [עב"ל 228/97 אסתר טרבלסי- המוסד לביטוח לאומי (24.6.99), עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע - המוסד לביטוח לאומי (8.5.03)].